העולם שלי

במשך שבוע היינו בדרך למחנה ריכוז ברכבות של בהמות. בכל קרון היו 40-50 אנשים, ללא שירותים, היה באמצע הקרון חבית.

לא היה לנו מה לשתות ולאכול ובתנאים הללו נסענו יום ולילה. כאשר רצינו לשבת חלק מהאנשים היו צריכים לקום כי לא היה מספיק מקום לשבת, המקום היה מאוד צר.

בעצם זה היה הניסיון הראשון של ממש, סבל בתוך מקום סגור. בקרון היו חלונות מאוד קטנים (2-3). אנחנו אף פעם לא ידענו איפו אנחנו נמצאים. נסענו ברקבת מטען, לאנשים לא היה ערך. לאחר נסיעה ארוכה הגנו לברגן-בלזן שנמצאת בצפון גרמניה. הגענו בלילה היה גשום וקר, פתחו את הדלתות ונשמעו נביחות של כלבים, צעקות וצרחות

"החוצה ומהר!"

בקרון שלנו היה אדם מאוד מבוגרשהוא לא יכול היה לשרוד את הדבר הזה והוא נפטר, אז ישבנו שם בקרון בערך שלושה ימים עם גוויה.

אני הייתי לגילי מפותח ולכן אני ועוד איזוהי אישה עזרה לי לקחת את הגווייה ושמנו אותה באותו משא שהיה שם.

בשבילי בתור ילד זוהי הפעם הראשונה שנפגשתי עם אדם מת ואחרי שלושה ימים אדם מת כבר אפשר "להרגיש אותו". היה לי מזל שהיה קריר יותר אבל בכל אופן התנאים היו נוראים.

שום דבר לא היה ידוע, הכול נראה שחור. לא ידענו לאן אנחנו הולכים. אז הביאו אותנו למחנה, זאת אומרת אנחנו לא ראינו היה חושך. הכניסו אותנו לצריף גדול מעץ שהיו בו מיטות קומתיים ובכל מיטה הייתה שמיכה, אז היינו מבסוטים שיכולנו לכסות עצמנו עם השמיכות האלה. אחרי כל הגסיעה והקור הזה נרדמנו.

מקדם מאוד בבוקר נשמעו שוב צעקות "לקום!". היינו צריכים לקחת את כל המטלטלים שלנו, לא היה לנו הרבה, כל אחד לקח מעט בגדים. אסור היה לקחת הרבה.

לקחנו כמה מזוודות, סמרטוטים ובגדים. עמדנו בשלשות ואז בא מפקד המחנה ובדק אותנו. הוא הסתכלובחן אותנו כמו שמסתכלים על בהמות. קיבלנו הוראה לקחת את כל הבגדים וללכת לעבור חיטוי, להתרחץ.

באותה תקופה הייתי עם אימי ואחי כשאמרו לנו את זה היינו בטוחים שזה הסוף כי אנחנו שמענו מאנשים שסיפרו לנו שהשיטה שלהם להכניס אנשים ךתוך חדר סגור ובמקום מים יוצא גז. בעצם הלכנו כאילו זוהי הדרך האחרונה שלנו, ראינו שהמחנה היה ממקום באמצע יער, ומסביב הייתה גדר חשמלית. רק אז ראינו שזה מחנה מאוד גדול.

היו שם צריפים מאוד גדולים מעץ. מרחוק ראינו את המבנה עם ארובה שיוצה ממנה עשן.

הכול פתאום התאים לנו. אחר-כך הגענו לאיזה חדר ושם היו המנהלים הגרמנים. עבדו שם אנשים מהמחנה אמרו לנו להטפשט. היינו ערומים ושמנו את הבגדים שלנו בעגלות. נפתחו הדלתות ובפנים זה היה חדר כזה עם מקלחות מלמעלה ופשוט הכול היה בדיוק כמו שתיארו לנו.

אני זוכר אימה החזיקה אותנו עם דמעות בעיניים, הסתכלה עלינו, זה היה מאוד קשה אחר-כך אמרו לנו להיכנס, נכנסו לא היה זכר למים על הרצפה ואחרי שכולם נכנסו אמרו לנו לסגור את הדלתות. כולנו הסתכלנו למעלה ופתאום יצאו משם מים, מים חמים. בשבילנו זה היה כאילו נולדנו מחדש. הרגשנו שאנחנו מלוכלכים ויכולנו סוף סוף לנקות את עצמנו ולהתרחץ. אחרי 10 דקות הדלתות נפתחו מהצד השני, העגלות כבר חיכו לנו. הם חיטו את הבגדים שלנו עם ה- די. די.טי. כל אחד לקח את הדברים שלו ומשם חזרנו אל אותו הצריף שהיינו בו. באותו הרגע התחילו החיים שלנו שם במחנה.

שמונה חודשים היינו במחנה ברגן-בלזן. לא היה יום שלא הייתה איזושהי חוויה שסיכנה את החיים שלי, לא רק את החיים שלי אבל גם.

כל אחד בצורה זו או אחרת נפגש עם הזוועה.

סדר היום שלנו במחנה היה אחיד בכל הימים. בבוקר היה מסדר שנקרא "אפל". בכל בוקר באו לספור. את כמות האנשים שנמצאת במחנה, רצו לדעת אם אף אחד לא ברח בלילה. המחנה שאני הייתי בו היה מחנה נשים. כאשר "הצלב האדום" הגיע למחנה כדי לבדוק את מצבן של הנשים אז הם כל פעם מחדש הראו לאנשי "הצלב האדום" שהם לא הרגו אף אחד ויש עדיין ילדים.

אני כמעט בטוח שליד הצריף שלנו, היה צריף ובו היו ילדים מהולנד ולכן אני כמעט בטוח שגם אנה פרנק הייתה שם בין הילדים. גם מבחינת הזמן זה מתאים וגם היה הייתה במחנה ברגן-בלזן.

כאשר היינו עומדים ב"אפל" לא היינו מצוידים, בגדים שלבשנו לא התאימו לחנאי הקור במחנה. אצלנו המחנה לבשנו את הבגדים שהיו לנו לא קיבלנו מדים.

בתקופה המחנה זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי במהלך היי מוזלמים אלה לא היו אנשים אלא רק שלדים.

במחנה שלי הנשים לא ידעו מה הן עושות, הן התהלכו ללא כל צלם אנוש.

זה פשוט היה כמו סרט זוועה, הנשים היו כמו רובוטים הן זזו או עמדו, הן נפלו ואם מישהי נפלה אז היא נפטרה, ואם לא נפטרה הן הרגו אותה.

הם צעקו ואמרו לה "קומי" והיא לא יכלה לקום.

היו שם גם גרמניות הן היו יותר גרועות מהגברים, הן היו אכזריות, אני לא יודע היה להן איזה פורקן בזה לענות ולהרוג את הנשים.

זה פשוט קשה לתאר. אנחנו היינו צריכים לעמוד ב"אפל" וגם הילדים הקטנים אמ הבינו או לא הבינו אם בכו או לא בכו, זה לא עניין אף אחד הקור היה מקפיא.

לי אחר כך קפאו כל האצבעות כשלמישהו קופאים האצבעות זה מאוד כואב, לדבר הזה יש כאבי תופת כל יום ככה עמדנו לפחות שלוש שעות עד שהמפקדת הגיעה אלינו היא הלכה מצריף לצריף, בכל צריף הייתה מפקדת מהנשים היהודיות שהייתה אחראית להגיד כמה נשים יש אצלה בצריף ולאחד מכן המפקדת באה וספרה אותנו.

תוך כדי עמידה ממושכתבצריף שלושה מתו והם רשמו את הכול , גם את המתים.

הכול היה מסודראצלם. הם ידעו שלמחרת היום יהיו שלושה אנשים פחות.

המחנה שהייתה בו לא היה מחנה עבודה, זה היה מחנה השמדה שתפקידו היה לגרום לאנשים למות לאש לאט על ידי כך שלא נתנו להם לאכול.

במשך היום היה יכול לקרות שלוש-ארבע פעמים קראו לנו לעמוד ב"אפל" כדי לספור את הנשים, אני זוכר שקבלנו פעם אחת ביום "מרק לחם" אוכל שנותנים לחזירים שמורכב ממים ומלחם ישן, אבל לא יכולנו להתלונן וכל דבר טוב שיכולנו לאכול, אכולנו.

אני זוכר חוויה מסוימת, בתוך הצריף היה נורא קר ובצריף היה תנור אבל לא היה לנו במה להסיק אותו. אמרו לי איפו יש עצים להסקה, השיטה של הגרמנים הייתה לשים עצים במקומות שונים וכתוצאה מכך אנשים ידעו איפו יש עצים, והם הלכו לקחת את העצים ומתי שהן נגעו בעצים, הגרמנים הכו/הרביצו למי שנגע בעצים.

אני הלכתי להביא חתכת עץ, הסתכלתי היטב ימינה ושמאלה, לא ראיתי אף גרמני לקחתי את העץ ורצתי לניוון הצריף אני לא יודע מאיפו ומה, פתאום אני שומע בגרמנית צעקות חייל גרמני של האס אס צעק לעברי "עצור מיד , כי אם לא אני יורה" אז ידעתי שהוא ראה שלקחתי את העץ ובמקום לעצור לפי פקודתוהתחלתי לרוץ כמו מטורף, זרקתי את העץ ונכנסתי לתוך הצריף.

הספקתי להגיד לאמי ולדודתי שרודפים אחרי ומפני שהייתה ילד מאוד זריז, זרקתי את עצמי מתחת לאחת המיטות, ולאחר כמה דקות נכנס לבפנים חייל האס אס עם האקרח ביד, ואמר: "לכאן צריך היה להכנס ילד" הוא ביקש להסגיר את הילד ואימה שלי אמרה שהיא לא ראתה אף ילד שנכנס לצריף. החייל התחיל בתיפושים מתחת למיטה הראשונה, והשלישית ואני הייתי מתחת למיטה הרביעית. אם הוא היה תופס אותי הוא היה הורג אותי, וזה היה התענוג שלהם, היה להם מגפיים כאלה ובעזרתם עם העקב הם היו הורגים, הם פשוט היו זורקים את הבן אדם על הרצפה ודורכים עליו.

לא רחוק מהצריף שלנו היה "המטבח" שמה היו מקלפים תפוחי אדמה וזורקים את הקליפה שלהם, ואז הנשים הרעבות היו באות ולקחו את הקליפות כדי לאכול, ולמפקד הגרמני של המטבח היה תחביב התחביב שלו היה לשבת עם אקדח או רובה, ומתי שבאו לקחת את הקליפות הוא היה מתערב עם עם החיילים שלו איפה הוא יפגע בלב, בראש.

הדברים שהתרחשו במחנה היו קשים מכדי לתאר וברגע שיצאת מהצריף כל מה שראית זה רק זוועה. שךדים מתהלכים, אנשים רעבים שלא היה להם צלם אנוש.

אני זוכר שראיתי גוויה ואדם אכל את הגווייה הזאת, קשה לחשוב על הדבר הזה היום אפשר לחשוב שמה שאני אומר זאת פנטזיה אבל זה מה שהיה, זה פשוט לא יאומן, הם הצליחו להשפיל את האנשים.

ילדים קטנים התנהגו כמו מבוגרים בכל יום בשעה מסוימת באה עגלה בכל צריף והיו אוספים את המתים, סבתא שלי גם נפטרה שם והיא קבורה בברגן-בלזן.

איסוף הגופות מאמת את העיקרון הזה שלא היה ערך לחיי אדם אפילו לנבלות לא התייחסו ככה.

בכדי לעודד אנחנו היאמהות שלנו סיפרו אחת לשנייה איך הן בשלו מאכלים  מסוימימ וכל אחת סיפרה על המתכונים שלה, וכשאתה חושב על זה היום באותה תקופה לא היה לנו מה לאכול, והן דברו על אוכל.

אימה שלי הייתה אישה מאוד מיוחדת היא נפטרה בגיל 96, היא הייתה מאוד אופטימית והכירו אותה בכל הצריף היא תמיד אמרה שנעבור את הסיפור הזה, זה קשה ולא אנשי אבל צריך להחזיק מעמד, הייתה לה תכונה בלתי רגילה של אופטימיות.